7.2.14 איך מתגרשים ונשארים בחיים

איך מתגרשים ונשארים בחיים


אתמול בערב השתתפתי באירוע מרגש.  פתיחת תערוכת ציורים וקונצרט של ציירת מוכשרת וזמרת אופרה מחוננת. האשה ברוכת הכישרונות היא אשת חיקו החדשה של בעלי הישן.

באירוע, שמחתי לפגוש ולהתחבק בחיבה עם אחיו  ואחיותיו של הגרוש שלי, בת דודתו, ילדיה של כלת השמחה וגם עם חברינו המשותפים. שמחתי לפרגן לכלת השמחה והרגשתי שגם הם שמחים לראותני.  כשסיפרתי לחברה, על כך שאני הולכת לאירוע, חברתי הרימה גבה משתוממת ושאלה אותי אם השתגעתי ובאמת, כשמדברת בחיבה על גרושי ועל משפחתו החדשה ועל הקשר שיש לי עם הוריו ואחיו  - זו התגובה. כשהם מתרצים, הם מדברים עלי כעל יפת נפש ועל כל הקונסטלציה שלנו, כעל טלנובלה.

בדרך הביתה, ניסיתי לחשוב, מה בנו מאפשר את מערכת היחסים המיוחדת הזו. האם אנחנו כל כך מיוחדים?  אינני יכולה לדבר בשם אחרים, אשמח לשמוע לדעתם, אך היות וזו הבמה שלי, אספר לכם איך עשיתי זאת מכיווני שלי.

כשהתגרשנו, בתנו הייתה בת 9. נהגנו לאכול כמעט בכל יום ארוחת צהריים משותפת. עם חברינו המגובשים , נהגנו לצאת לטיולים וסופי שבוע על טפנו. החלטתי שאני משמרת דברים אלו עבור ביתי. היה ברור לי שהחברים שלנו לא יצטרכו לבחור ביננו. זה לא היה קל, לא לנו ולא לחברינו. עם זאת, זו הייתה הדרך שהתווינו וכולם הלכו בה.

את הסכם הגירושין כתבנו יחד, ייצג אותנו עורך דין אחד. זכרנו שנינו בחיבה ובאהבה את הטוב שבשני. זכרנו מדוע בחרנו זה בזו ואפשרנו מרחב הסתגלות. לא נתנו לאף אחד, כולל לא להורינו לתפוס צדדים. לא שעינו לעצות אחיתופל ולא הקשבנו לניסיונם של אחרים. זה לא היה קל. היו כעסים, היו עלבונות. התרוממנו מעליהם. יכולנו לעשות זאת כי הייתה לנו מטרה! רצינו כאמור לאפשר לבתנו להמשיך עד כמה שאפשר את הרגליה. אך זו לא הסיבה היחידה. פשוט המשכנו להאמין אחד בשני ובכך שאנחנו ממשיכים לבקש זה את טובתה של זו ולהיפך.

אח"כ הצטרפו בני זוג למשוואה. אינני יודעת מה עבר על בת זוגו, אני יודעת שלבן זוגי החדש, לא היה פשוט לראות כל הזמן בביתו את גרושי, עם זאת, הוא מעולם לא התלונן, נהפוך הוא, הוא היה מארח אותו בלבביות ומאפשר לביתי ליהנות עם אביה.  לימים גם קשריהם התהדקו. (כן, אני יודעת לבחור את בני הזוג שלי.

מבחינתי, ראיתי שביתי מרוויחה עוד דמויות אוהבות בחייה. הדאגה והאכפתיות האמתיים, מרגשים אותי גם בעת כתיבת שורות אלה.  זה לא מובן מאליו לאף אחד, כולל לא לביתי והיא יודעת להוקיר את המזל הטוב שנפל בחלקה. אבל, זה לא מזל, זה שיתוף פעולה ועבודה של כל השותפים לתהליך. ומסתבר, שאם נחושים ורואים את הטובה הגבוהה ביותר, אז מצליחים להרחיב את המשפחה במקום לצמצם אותה. מצליחים להעצים את האהבה ולמגנט ממנה עוד ועוד, במקום למגנט רגשות שליליים כמו כעס וטינה, שלא רק שאינם מקדמים, אלא אפילו מונעים התקדמות.

היום יש לי משפחה גדולה יותר. זה עונג גדול להזמין לארוחה את כל החברים שלנו ולדעת שיהיה נעים ונח לכולם ביחד, כן גם לגרושי ובת זוגו. לזכות בתמיכה ובפרגון ממשפחתו ובת זוגו של גרושי. לדעת שהבת שלי לא צריכה לבחור ושגם המשפחה שלה גדלה, טוב לה והיא מאושרת. אושר זה דבר מדבק. גם אני עצמי נדבקת מאושרי שלי, וכך גדל האושר בהתמדה.

ככה בדיוק יוצרים דפוסים, מתמידים בדרך, עד שהדרך הופכת להיות טבע שני שלנו. מתנתקים מה"נורמות" והאמונות של איך דברים צריכים להראות, במקום, יוצרים את המציאות שבה אנחנו רוצים לחיות. אל דאגה, לא צריך שכולם יתחילו את הדרך יחד. מספיק שאחד מתחיל ללכת בה מתוך אמונה ונחישות וראה זה פלא, אחריו מתחילים ללכת אחרים ולאט לאט, כבר לא משנה לאף אחד (ואף אחד גם לא זוכר) מי היה הראשון. הדרך הופכת להיות דרכם של כולם.

סינקו בניית אתרים | Ran Meron Studio Art Design | דף הביתאודותאימון הוליסטיתטא הילינג